תודה גדולה לדרור שיפמן המוכשר על הלוגו החדש של הבלוג, ותרומתו למאמץ להשתנות ולהתחדש תחת מגבלות האתר.
ג'יימס גנדולפיני נפטר בסוף השבוע מהתקף לב בגיל 51, עשרות מיליוני צופי "סופרנוס" לשעבר התאבלו בשנית על מותו של טוני (מותו הראשון מעולם לא קיבל אישור רשמי). מאז ארצ'י באנקר לא היתה דמות טלוויזיונית כל כך אהובה, לא משנה כמה רעה ודפוקה היא. דמותו של ראש ארגון הפשע מג'רזי שסובל מהתקפי חרדה ולחץ מהבית היתה הראשונה לשבור את המיתוס המאצ'ואיסטי של גברים חזקים על המסך. כבר בפרק הראשון נחשפה הדואליות שבו בפני הצופה במונולוג שמסגיר גם את היחסים בין המספר לדמות שהוא יצר, יחסים ששמרו על קדושתם עד הסוף המר.
הקרקס העצוב של יהוא ירון חוזר באלבום שלא כדאי לכם להחמיץ - "אמן השכנוע העצמי". מה מחכה לכם בתוך האוהל הזה? לוליין טרפז שחור מתרסק ונמרח על הרצפה מכובד המשקולת הקשורה לרגליו. "יש רופא בקהל?", שואל הכרוז, אך הרופא אינו יודע מה אמת ומה חצי אמת, ומה שירים פשוטים... הליצנים אומרים קדיש. נערת הגומי משותקת מהלם, דווקא היום, דווקא כשבאתם. טום ווייטס מוכר צמר גפן מתוק לילדים מרושעים, חמור לבן קופץ דרך צמיג בוער, וקוסם עובר בדלת שלא מובילה לשומקום אבל יוצא לגמרי אחר. כולם מוחאים כפיים. (האסוציאציות הן שלי בלבד).
השפה גבוהה אך לא מתנשאת (זה יותר מרגיש כמו יומן, לא מתאמץ), ההשפעות מגוונות - קברט, ג'אז, שנסונים, שירי כלא שחורים ופולק, אבל הסלט הזה הוא ישראלי (בעולם הסלטים זו מחמאה). עבר זמן רב מאז שראיתי אותו בהופעה, אבל אני זוכר את זה כאירוע עוצמתי ולאו דווקא בגלל התכנים בהם הוא מתעסק, אלא בגלל הפיזיות שלו. בחור נאה באופן קצת מוזר, לבוש חליפה אך רגליו יחפות, שיורה מילים כמו איזו מכונה וכל גופו צועק. הוא לא שר לקהל, הוא נשרף בשביל הקהל. באשר לתכנים, אני רוצה לחשוב שהעצב שבשירים הוא מעין ליטוש אינסטגרם קודר שהוא עושה למציאות היומיומית, מין עגמומיות סגנונית, קצת רומנטית אפילו, ולא איזה דיכאון קיומי. ככה לפחות זה מתקבל אצלי. האלבום מרגש, כנה, אמיץ, עצוב, מפחיד, יפה עד כאב, אבל בשום רגע הוא לא מדכא ולא מכביד. מחכה בקוצר רוח להופעת ההשקה. ניתן להאזין לאלבום בחינם באתר Bandcamp.
עוד אלבומים חדשים שראויים לתשומת לבכם:
The National - Trouble will find me - בכל האזנה שנמשכת כמעט כשעה אני מספיק להתרסק לחתיכות ולהיבנות מחדש, ואני אף פעם לא ציפיתי מהם לפחות מזה, ככה שהפתעות אין כאן. שירים מפוקחים על לב שבור, חלומות שבורים ועוד כל מיני שברים. מאט ברנינגר הוא הפרונטמן הכי טוב שקיים היום, למי שעוד לא יודע...
פוקי לאפארג' - Pokey LaFarge - קשה לקחת ברצינות אדם בשם פוקי, אבל אני לא בטוח אם יש לו כוונה להילקח ברצינות. עם צלילים קופצניים של ראגטיים בלוז ומראה חנוני להחריד, הוא הוחתם ע"י הלייבל של ג'ק ווייט (Third Man) ושיחרר אלבום שקרוי על שמו, על אף שזה לא אלבומו הראשון. מאז ומתמיד היתה לי בעיה עם אמנים שמערבבים סגנון עם סטייל (זה לא תמיד חייב להיות אותו הדבר), כאלה שמתאמצים מדי לשכנע, לדעתי אין דבר יותר מזויף מלנסות להיראות כמו... בסך הכל אלבום חמודי כזה.
Ghostpoet - Some say I so I say light - ראפ בריטי מדוכדך על רקע ביטים אלקטרוניים שבורים עם נגיעות עדינות של ג'אז בקלידים, מאוד אורבני.
Sigur Ros - Kveikur - בכל קיץ אני חולם על מקומות קרים ורחוקים, כמו איסלנד למשל. כל מה שאני יודע ומכיר באיסלנד מסתכם בלהקה הזאת, ואני אפילו לא מבין מילה מהשירים. בשנה שעברה אחרי שהוציאו את אחד מהאלבומים הפחות מוצלחים שלהם, נפרדה הלהקה מקיירטן סווינסון, הידוע גם בתור זה שמנגן על הכל (קלידים, קסילופון, אבוב, גיטרה, בנג'ו, חליל, מקלות ואבנים למיניהם). חששתי לעתיד הלהקה מתוך מחשבה שהיא איבדה את הלב הפועם שלה, אבל להפתעתי האלבום שיצא זה עתה, מעבר להיותו אלבום פרידה, מעיד על חיפוש מעורר תקווה. את החלל שהשאיר קיירטן הם מילאו ברעש חדש, ואפילו אם הם כבר לא יחזרו להיות מה שהיו, לפחות הם ממשיכים לאתגר ולסקרן.
מאיסלנד אנחנו נוסעים לדנמרק ושוודיה, שם מתרחשת עלילת הסדרה "הגשר", שצפויה לקבל גם גרסה אמריקאית. הגשר הוא הגשר שמחבר בין שוודיה לדנמרק, כאשר בפרק הראשון נמצאת גופה בדיוק בנקודת האמצע שלו, ואותה גופה מחוברת משני חצאי גופות. חצי אחד שייך לדנמרק והחצי האחר לשוודיה, חצי אחד הוא של זונה, והחצי האחר של אשת חברה עשירה. כמה שזה נשמע גרוטסקי, זו לא עוד סדרה שעוסקת במרדף אחר רוצח סדרתי, זו סדרה שמשתמשת בז'אנר הזה כדי להביע מסרים פוליטיים-חברתיים ולשאול שאלות חשובות (כמו למשל על ערך חיי אדם ממעמד כזה או אחר). תיק הגשר הנ"ל מוטל על בלשית שוודית וורקוהולית עם תסמונת אספרגר ועל בלש דני שבדיוק עבר עיקור. דרך המפגש ביניהם נחשפים ההבדלים והמרחק בין שתי התרבויות, והניכור. הסדרה בנויה כמו פאזל, היא מכבדת את הצופה ולא מתפשרת על פתרונות תסריטאיים.
מילת השבוע:
רטפש - היה מגושם ושמן.
נשבע לכם שיש כזאת מילה...
שבוע טוב!
